אימפקט ג'ובס

בישראל כמעט כל מי שמחפש עבודה מציין בקורות החיים "אנגלית ברמה גבוהה". זה הפך למשהו מובן מאליו, כמו לדעת להשתמש במחשב. אבל מי שמדבר גם רוסית, צרפתית, ספרדית, גרמנית או

נהג שעוצר ברמזור אדום בבוקר לא חושב על מי שתכנת את הרמזור. אדם שיושב בשדה תעופה לא שואל את עצמו מי דואג שאף רחפן לא יתקרב למסלול ההמראה. ומשקיע שמקבל

ביום הראשון בתפקיד מסוג זה, עוד לפני שמקבלים מחשב או סיסמה, בדרך כלל מגישים לכם מסמך לחתימה. הסכם סודיות, נהלי אבטחת מידע, לפעמים גם הצהרה על ניגוד עניינים. רוב העובדים

יש עבודות שמתחילות ומסתיימות בתוך אותה עיר, מול אותם עשרה לקוחות שכבר מכירים אתכם היטב, ויש עבודות שמתחילות בתל אביב וממשיכות דרך לונדון, ניו יורק וסינגפור עוד לפני ארוחת הצהריים.

רוב החיילים שמשתחררים מהיחידות הטכנולוגיות והמודיעיניות של צה"ל לא חושבים על עצמם כ"מגנים על אנשים" במובן הקלאסי. אין להם מדים, אין להם נשק, ואין סיפור דרמטי לספר להורים בסוף השירות.

יש עבודות שרואים אותן. יש מוצר, יש לוגו, יש סיפור שקל לספר בערב שישי סביב השולחן. ויש עבודות אחרות, לא פחות משמעותיות, שקורות הרחק מהזרקורים. אנשים שמפתחים טכנולוגיה שמצילה חיים